על שפת היםמתבונן בשמש השוקעתהגברים הקטנים של אולרון .בלי אצבעות בלי קולפשוט שוכב שםחלוקי האוקיינוס .לעמוד על המשמרהתצפיות חסרות התנועהde la parole ardue . נוכחות לוהטתבני לוויה של הגליםלגאות והשפל של הדברים הנבראים .תתחתן בתחתית התלהניב של חלוקי הנחל הלבניםà la caresse moussue des eaux .להיות, תהלוכות גורלקשיחות וחוסר תנועהכמו מנורה סודית .אור מסוף בהיראוספת את העיניים סלמנדרהשל האופק שהושג .רָחוּץ, קבור, מְגוּלגָל, הצטלםהם בידים חשופותlalanterne des morts .בלילה הגדולen position de surseoirהעין סוגרת את עפעפיה .בלי דמעותעורמים את היקי מהריסוספיגמנטים את חרב הנצח .מתוזמר במיומנותטיפה אנכית שנעשתהגונג הלילות מצלצל .שם בשמחה ובכאבהקנים האפורים רועדיםhélant quelque bienveillance au long court .בערימהun horibilis nous éloigne des pierraillesצווחת השחף .להבה עשויה אפרבלי פרצופיםהמנורות מרצדות .שהכל יתחיל מחדשאפוטרופוסים כבולים אך חופשייםd'atteindre la gloire des étoiles .כי יהיו שמייםdevant l'inlassable patienceרווי פרחי בר ." האחים שלי, האחיות שלי,בואו לא נלך לאיבודבמריבות אפלות .בואו נקנן בגלימהla mémoiredes embrunsכך שמחרקדחת חיונית תופסת אותנוmâchurée d'alguesעם רדת הלילה .הנשמה שליהלילה שליאישתיבקיץ הזה לחצותבין הגברים הקטנים של אולרוןמתבונן בשמש השוקעתעל שפת היםתן לשן הכריש הכחולהà son gouffreמלא פעמוני פרותלהפגיש אותנובארץ שבה אף אחד לא נולד ולא מת ."288
