רק תהיה שם, בגופו, בחן. נשום את האוויר הנוכחי.

ולראות. להרגיש את כל הווייתך מתמוססת לנוכח זה אשר לפניך.

ומה זה משנה אם מתגלה הגבול ביני לבין מה שאני נותן לעצמי לראות, נע, מטושטש ואז נראה מונפש על ידי אנרגיה ללא מקור או יעד.

לדקות ארוכות, לחכות או לא לחכות, מה זה משנה כי אני המקור בדיוק כמו סוף העולם, וכי ה הזמן פועם מחוץ לזמן מעביר מוזיקה כל כך מתעקשת שאני שכבת שלי מחשבה ודברי על התעלומה הנוכחית.

שרק העפרוני יוציא אותי מהחלום בהקיץ ויגיד לי שזה מאוחר ושאני אצטרך ללכת הביתה.

010

  השקט כבר כאן, בתוכי, בְּ- נשאר אם יורשה לי לומר.

אם אני מחפש את זה במקום אחר, אני בוגדת בו.

להיות מופשט זה להיות לגמרי עצמי, עירום לגמרי, לתת לפרוץ את השמחה הזו שכבר נמצאת בפנים אָנוּ, השמחה הזו שאפילו קודמת לנו.

לא צריך ללכת לחפש אותו לבוא. הוא כבר כאן.

009

אחת הדרכים לחופש פנימי היא לא להימצא באישור עצמי כפי שאנו שומעים לעתים קרובות מדי, אלא פשוט להיות שם. רק שם.

 פשוט תהיה עצמך, לא יותר לא פחות, ולהיות פתוח לאחרים.

008

אבל הם בלתי נמנעים.

לפעמים זה מרגיש כמו כישלון מוחלט.. יש ל פעמים אחרות ובצורה הרבה יותר מסוכנת יש את התחושה שהצליח.

יש לקחת את הרגשות האלה כפי שהם. הם : שיפוט של האגו על מה שהאגו אינו מוסמך לשפוט.

007

זעמו של המעשה היצירתי במלוא עירומיו הקיומי נראה כאילו נובע מהעניין הנפשי של הצד השלישי שנכלל בהדגשה של האפקטיביות של הצד השלישי הנסתר.

ההיגיון של סוֹתֵר .

(הנהן לבסראב ניקולסקו)

006

    זה של כתיבה אשר רושם את המושג על ידי שבירת ה מסתורין רפסודיסטי,

Celle du blanc ligneux chargé de la sueur ouvrière,

Celle de la trame tissée qui fait émerger le palimpseste de l’empilement des connaissances

Et celle blanche de la fin de course, לבן מאז פתוח בריקנות למה שיהיה.

005

  כל פרצוף הוא טקסט לפענוח .
אם אני מתבונן בפניו של האחר בלי 
לצמצם את זה למה שאני חושב שאני יודע עליו, 
אז יכול להתרחש פתיחה ב 
המצפון שלי וכך אלוהים 
עולה בראש .

פניו של האחר מזוהים באחרותו 
הוא מסדר החמקמק ו 
את האינסוף .
 
הפנים הם יבשת שמעולם לא הייתה לנו 
סיים לחקור, ארץ ללא גבולות, 
אוקיינוס ​​ללא תחתית. 
 
Ses תכונות, ההקלה שלה כמו של 
קרום כדור הארץ, לשאת חותם של 
כל השייקים הגדולים והקטנים 
שסימן אותו .
 
קריאה בין שורות הפנים מניחה א 
" תְפִישָׂה עַל חוּשִׁית " שבא מהלב, ללכת ישר 
בלב ו מה שנקרא אהבה.
לe visage, הסמל הזה של הבלתי נראה, זה טוב 
פלוס קנס, יקר יותר ואפילו יפה יותר, 
כאשר הישות שציירה אותו על פי ניסיונו, הוא 
עבר את המבחן.

 הקשר עם הפנים מתרחש כמו 
טוּב לֵב .

תסתכל על פניו של אדם, זה לשים 
האגו שלו בצד, זה מנסה לשכוח, 
אז אני ; הוא לאפשר לעצמו להתבונן בפניו של 
האחר, של השכן הזה שנמצא שם, לפני 
עצמו ומחייב אותנו, בהכרח ובעדינות, 
להפוך את הזר לאחיו הקרוב.
 
 " מביט בך החיוך הטוב שלך פולש אליי ... 
האם אני עדיין מהעולם הזה ? "                                                     
 " תודה לך סנדקית . תודה לך פיה טובה שלי . "
 

 004  

   ולמרות שנכנע יותר מדי עבור פחות מכלום לאירוע החיצוני, זה בכל זאת אפשר לי לקרוא את השדים הפנימיים שלי וצעד קטן לעבר האור.

וזה לא כל כך נורא במיוחד אם, הרוח מעוררת את טורבינות הרוח,  מפרט את אפשרויות הפלא של העולם.

003

 נראה לי שיש חשיבות רבה להחזיר את חובות שילדינו או יקירינו עשויים להיות חייבים לנו .

” אתה לא חייב לי את האהבה שיש לי אליך נָתוּן, אתה חופשי לקבל את זה או לסרב לו ” .

זה התנאים הטובים ביותר כדי שהם לא יישארו כבולים בחובות הרכים והגרועים ביותר., זו של חיבה .

002

  ” זה תרגול עושה מושלם, זה על ידי קריאה שאדם הופך לעורף. “

ועל ידי צילום זה הופך להיות צלם – זו אשמת הגרף והרקע ואם זה מתחבר זה הופך ” צריך לשרטט את הרקע ” –

זוהי כתיבה קרובה לחזון. אז זה ב פיתוח תהליך האינטגרציה של השרשרת העשויה ממילים וצלילים של מה מראה, אנחנו עוברים את חומת הסמליות. לאחר מכן יש גישה ל לדבר להיות, תקלה שדרכה נבלעים פרדוקסים, שְׁטוּיוֹת, נשימה טְרִיוּת, וטיסה אקראית של ציפור גדולה שיכורה מחופש : ה מטורף-בהוויה שהופך את נקודות המבט של כל פרויקט הומניסטי.

בין טווילייר לסנדואר.

001