גאל ז'אן קלוד ז'רארד היה פרופסור להיסטוריה וגיאוגרפיה, לְשֶׁעָבַר, מטפלת גשטלט וצלמת.
הוא גם משורר וככזה הפך לסדר מילים, ברוך, בחופש ובחיפוש אחר האמת. את המחווה הפואטית אפשר להגות רק בדרך של בדידות, דרישה לגבי הצורה, של מרץ במובן של להתעלות על עצמו, קלילות בגישה, ענווה ביציבה ועקשנות במאמץ.
המשורר אינו שם כדי לספק את האגו שלו וגם לא כדי להתמכר לצורה קונבנציונלית כלשהי. הוא מהפכן באשר הוא מטאטא את הסדר והקיום של הרגלי זמנו.. הוא מסורתי בכבוד שהוא מראה לזקנים שפרצו את שבילי ההרפתקאות., ביצע את תרגילי הטיסה הגבוהה של לקיחת סיכונים חידושים, creusé les tunnels de l’ombre intérieure et lancer les ponts de la rencontre rugueuse avec autrui en franchissant avec force et détermination les vallées de la facilité.
המשורר אוהב את החיים. השמחה והצער הם הלחם והיין של עבירותיו המקובלות. הוא לא נותן דין וחשבון לאף אחד. זה לא משנה אם נצחק מאחוריו, הוא לובש את המסכה של שחקני התיאטרון העתיק לבדם המורשים לשוחח עם האלים.
ואם לפעמים הכלבים משתחררים, שמילה שלו עולה עליו, הוא נותן לה לחמוק לעבר ארצות לא ידועות ופראיות כדי לנסות להרגיע עם נבכי השיטוט המכפר הזה, ההכרחי כל כך למטרות לטהר את שברון לבה ולרכך את מחסומי השכחה אליהם היא נגררת. מרץ ואינטואיציה.
תשומת הלב שלו מפנה אותו לקצוות, דברים בלתי צפויים, ביניים, אנלוגיות, התאמות. המשורר יכול להיות רק ארגונאוט חדש, אומן לב שעדיין לא נאמר לו הכל.
המילים שלו הן גחלים כשקר וקרח כשמזג האוויר סוער. המילים שלו מחזירות אותו, לִפְעוֹם, גיקלנט, פליטת פה, יְלָלָה, geignent et clament sa foi en l’humaine condition pour ensuite s’adoucir devant la tenue des “Mystères”, משרדים וליטורגיות שגורמים לרגוע של שפת הוורמיליון להתעלף בכאב ובקלות, שפת הדרואידים, שפת אלוהים, שפה בלתי נשמעת ודמיונית של הקוואסטורים של המוחלט.
Le mots n’ont pas de sens s’ils ne sont pas vécus intimement, s’ils ne sont pas pesés à l’aune de ses douleurs, לפי קנה המידה של ילדות נצחית.
החזון שלו מילימטרי ואפוקליפטי. זמן וחלל, יותר מכך נוכח בקיומו היומיומי, משולבים במזג הגלובלי שלה. הכל נמצא כאן, בטווח ראייה, בהישג יד של עט וסידור האלמנטים שמפציצים אותו במזג אוויר של נפילת מטאוריטים הופך קר לעניין של קבלה, של אפליה, מחיקה ואחסון הרבה יותר מאשר במקרה. חוץ מזה בשבילו, סיכוי לא קיים ומה שנקרא מפגש מקרי, יָד הַמִקרֶה, פָּרָדוֹקס, synchronicité sont des traces mnésiques affluentes du passé et promesses d’un avenir imaginé marquées de la vision, של חותם המציאות.
צלילים וצבעים, המקצבים, המוזיקה ועצם המשמעות של המילים הם הטוטו של רקדני האופרה בזמנו של אדואר דגה. קשת הרשמים גועשת בריבוי אפשרויות שחמדנות הביטוי אינה משרתת אותן. המשורר מחכה, הוא סבלני יושב על צלעותיו וצופה לפתיחת חלון אור בענן האבק המסנוור אותו, מה שמכביד עליו, משמח אותו ודרכו הוא נושם. אז הוא קפיץ, הוא נולד, הוא ראה.
למשורר אין אבן להניח עליה את ראשו. הכוכבים תופסים את מקומם של נרות חג המולד. המחויבות שלו נמצאת במקום אחר. השינה שלה היא שנורקלינג. וכאשר עלה השחר, לא תמיד יש לה אצבעות ורודות. הרמוגלים נמצאים שם והילד שנולד אז מסומן בתכונת הסבל. Il est alors possédé par le désir inexpugnable de connaissances et l’obligation de clamer ses rencontres en beauté – mandorles de son onde porteuse – haut et fort à la face du monde des humains tout autant que dans le désert ou dans l’absolu. L’enfant-poète se laisse sculpter par ce qu’il n’est pas encore et son entendement ne peut être qu’une expérience poétique et métaphysique.
אביו, אמו, ses fils et filles sont le jeu d’une filiation que la coupe levée haute sur le parvis du temple honore aux quatre vents de son destin l’appel de la nuit, של היום, de l’amour et de sa finitude.
אין עתיד מלבד הליכתו של צליין הנשמה על שביל החלב.
אם הוא זוכר, זה רק להתחתן עם הזמן החולף, עם הציפור על העץ, חיוך של גבר אחר, מאישה אחרת, של ילד, עם הרעם המרעיש והגשם שמזין אותו. זמן לכל דבר. זה הזמן שעובר. הוא הציפור על הענף, הוא רעם וגשם. ההתבוננות בעונות השנה הסובבות אותו משמחת אותו. זוג פורה שהקים המשורר, הנביא-ילד-אומן הזה, במגע עם הסביבה שלו.
אז אפשר לכונן שתיקה, שתיקה העשויה ממחיקת היצירה. דממה עמוקה ביקום שלנו שממשיכה את דרכה, באופן בלתי נמנע.
ממש כאן, sur le site ” regardauvergne – la présence à ce qui s’advient “, טקסטים ותמונות משויכים.
לטקסטים יש טעמים שונים. חלקם הם סיכומים והרהורים על נושאים עדכניים ונקודות מבט מחקריות המניעות את עולמנו כיום.. אחרים הם אישיים יותר ועוסקים בניסיונות שלי להבין את מערכות היחסים שלי.. ומעל לכל, רובם מגיעים ממה שקורה בהדהוד פואטי כאן ועכשיו שבו אני נמצא.. Au travers de ces derniers il y a jaillissement de la présence sous une forme multiréférencée et même ébouriffée qu’une certaine conformité de clarté et de rigueur dans l’expression phrasée ne saurait que partiellement convenir. רעלה תמיד תישאר. צעיף שהאטיות הדרושה לחשיפה מטהרת מכל שיטוט.
התמונות מגיעות מפאנל שהוקם בעבר בשיטוט העליז של ההולך, מונע מהדאגה להתבונן, שיעורי בית, להרגיש, להיכנס לתהודה ולשרת את אובייקט הצילום במסגרת העשויה ממבנה, של חומרים, של אורות, של עקרונות גיאומטריים ורגש על מנת לעקוף את אימוץ המילים שלעתים קרובות מדי אנו נמענים להן. התמונות מטילות שתיקה.
השיוך של תמונה מסוימת לטקסט מסוים הוא מסתורי. זה לא נכנס להמחשה גם אם לפעמים יכולה להיווצר יתירות מסוימת, עם עדינות והומור. הצילום והטקסט נפגשים ומתוך המגע ביניהם יכול להיווצר מימד שלישי, שליש כלול, טבע אחר שקורא לנו להתאוששות של השתקפות. זה דרך זה בין לבין, dans cet espace vierge de piétinements où surseoir à l’arrivée d’un sens hâtif qui peut scléroser l’entendement , שנפתח את הלב ונאפשר את המפגש עם הלב של האחר. נשימה של אוויר צח נותנת לנו את האומץ לרצות לחיות יותר ולהקרין את עצמנו לתמיהה..
בואו ניפגש, בואו נהיה מובילי היופי. יכול להיות שהבונה שאנחנו צריכים כל אבן כדי לבנות את הנוכחות הזו מאין כמותה : אהבה, מנחם אהבה, כמי שדואג לאחר וכמי שבונה את העתיד.
