De monter vers l'aiguille  
 précède la descente en abîme   
 la collerette sage du barbu de l'oubli   
 courbure d'une main   
 mon âme fleurie   
 sur le rebord en fenêtre   
 signe d'élans   
 de pas dans la neige   
 à regarder se dépouiller   
 les branches de leur manchon de miel   
 chute lente mais néanmoins audible   
 menus sourires s'époussetant   
 le bras tendu vers l'horizon   
 qu'appelle le soir venu   
 le trait de lumière
 annonçant sous la porte   
 le retour des oiseaux   
 vers leur niche nocturne.   

   
 437

 Ce matin je suis mort   
 et ne puis concevoir ma vie   
 comme révolue. 
     
 Les souvenirs ne pèsent plus   
 le temps n'a pas d'horloge   
 la neige est étale   
 les oiseaux chantent le silence   
 je ne marche plus   
 je ne vole plus   
 et ne sais si la moindre chose se fait.  
    
 Puis-je alors dormir   
 sans vigilance   
 d'un sommeil permanent   
 dans l'indifférence   
 d'un état naturellement surnaturel. 
     
 Puis-je revenir aux lieux de ma naissance   
 sans effort   
 à mesure que pelote se défait   
 fil à fil   
 centimètre par centimètre   
 les ferrures de l'esprit sautent   
 pour un pas de plus   
 ne plus toucher le sol   
 pieds nus   
 les mains papillons inutiles   
 sans que le sourire opère   
 à même les coulures rouges groseilles   
 contre le mur de l'oubli.  
    
 Ce fût un instant   
 sans que paraisse la nuit   
 un instant de lèvres sèches   
 devant l'enveloppe à encoller   
 missive survenue.   
   
 Je pouvais alors porter en terre   
 la caresse d'êtrה 
 et enfanter.  

    
392 

 צעד אחר צעד,   
 מטיול לטיול,   
 במעגל קרקס   
 que le sable encense    
 השמועה מרימה את הווילונות של התוכנית.  
   
 כניסה צבעונית,   
 ברנום רועש,   
 העלה אבק   
 של תהלוכת החיות,   
 תשוקות הנשמה   
 מורם לפסגות המקדשים   
 לפרק,   
 להיות הגיוני   
 ולשנות.  
   
 של דם וצבעים,   
 קריאות הזעם של בני הזוג אריני   
 הרסו את נופי הילדות,   
 שפתי החמר של מעיינות    
 פינו את הדרך   
 עם חרירי מלט,   
 אבן ההגנות נתלשה החוצה,   
 המשוכות נכרתו,   
 מילא תעלות,   
 שועל הכסף   
 לא ימצא יותר את המרכז,   
 רוח רעה מניפה את גושי האדמה   
 לכיוון טרסות האבן היבשות,   
 עץ אפר ישן לוחש לנטיותיו האחרונות.     
 הלילה משתולל,   
 יוני נשמה   
 תלויים   
 הפרות של מצב האדם,   
 שקרים פופוליסטיים   
 להחליף את שיר המשוררים,   
 עקבותיהם של מנועי מלחמה   
 עקוב אחר נעלי הברזל של השעירים,   
 השמיים מתקדרים,   
 אפילו העצים שפסלו ברוח המערב   
 לשכב בסערה.  
   
 האוויר מלוכלך,   
 על קיר היללה   
 ניירות חיים   
 מקומט ומאולץ   
 במפרקי האבנים   
 מכוסה בחזזיות   
 להפוך לבשר מתנשף   
 של צימצום אקראי.     
 
 ידיים כחושות,   
 לצאת מהכיסים כדי להתאים   
 לגרד את השכחה,   
 גלגול עיניים   
 לחתוך את ערכי הרוח,   
 שמנת חמוצה   
 איפור חיוך של ליצן 
 הנדודים האחרונים שלנו. 
    
 הזעם משתלט   
 בלילה,   
 בשקט,   
 נעשה מכוער על ידי העברת הזרועות   
 מריבות ושנאות,   
 מנומר בהרמה   
 יבול חדש,      
 להיות שותף מרצון   
 של רנסנס עלוב.   
   
 יש עשבי תיבול רשמיים   
 מאלו של האביב,   
 עשבי תיבול קולגיאליים    
 של נשיקת אוהבים    
 מְפוּזָר    
 בחיפוש אחר המהפך הגדול,   
 חתיכת לחם   
 בתחתית התיק,  
 מים בסיבוריום של שינויים.  
   
 נרים את קול הריקושטים,    
 חלוקי נחל שנזרקו על הנהר,   
 נגיש למבקשי מקלט,   
 יוצאים מהגלות שלנו.   

  
 332 

 De plus, ils sont passés
 sans omettre les vraies valeurs.

 Ils ont cherché, ils ont trouvé
 la semence du semblable.

 N'ayez crainte du récit en sa simplicité,
 soyez de mèche avec l'indicible.

 En face du trésor
 ils se hâtent et lui crient leurs attentes.

 La trame se déferait
 sans préparation, ללא חרטה.

 Au repas, des chants nouveaux
 le monde nous appartenant.

 Une longue histoire d'alliance
 entre le fonds et la forme.

 Les superstitions n'ont guère de substance
 sans le dégoût de la connaissance

 Le deuil, la tristesse, l'oubli 
 un champ dévasté par l'inondation.

 Dire faussement du mal de l'autre
 puis s'en aller à reculons.

 C'est simple, c'est clair, c'est concret,
 les vrais pâturages de ton cœur.

 Les coulures de goudron
 sont les pleurs des tempêtes passées.

 Ma main, d'un reflux acide
 jamais ne jugera.

 En conséquence
 toute réminiscence est oeuvre destructrice.

 Les sacs de cendres se sont ouverts
 à bon port.

 Ta voix s'est fait entendre
 voix miroir de mon visage.

 Ta voix planait sur les eaux,
 un don à recueillir.

 Ta voix,
 porte-greffe de la plante fragile.

 Ma voix, mon ange,
 derrière les friselis de ton rire.

 Si la mort creuse le champ de la désolation
 elle ouvre en même temps celui de la communion .

 Communion des âmes 
 aimantes et aimantantes.


 186